מרכז אפריקה שמח להזמין סטודנטיות וסטודנטים מאוניברסיטת בן-גוריון במסלול הדו-מחלקתי ובחטיבה של לימודי אפריקה, אשר מסיימות/ים את לימודיהן/ם בתשע"ט וסטודנטים מבן גוריון שהשתתפו בקורס "אפריקה ואקטיביזם", להשתתף בפרויקט ראשון מסוגו הכולל התמחות של 3 חודשים בארגונים מקומיים ובין-לאומיים באפריקה. מרכז אפריקה יעניק מימון של עד 2500$ למחייה ולכרטיס טיסה לסטודנטיות/ים המתקבלות/ים להתמחות בארגונים מוכרים הפועלים באפריקה.
לטופסי ההרשמה וכלל הפרטים לחצו כאן–>
מועד אחרון להגשת המועמדות: 20.6.2019
חוויות של מתמחים:
ליהד אדם – בוגרת פוליטיקה וממשל והתכנית הבין-אוניברסיטאית ללימודי אפריקה. טסה להתמחות בקמפלה, אוגנדה:
לפני שטסתי לקמפלה, בירת אוגנדה, כמובן שהתרגשתי ושמחתי, אבל לא היה לי מושג למה לצפות. הלימודים בתכנית סיפקו לי ראיה ביקורתית על עולם הסיוע והפיתוח הבינלאומי. חששתי להיות חלק מסביבה מלאת כוונות טובות אך כזו שאינה מדברת על בעיות מבניות ומתנערת ממיקומה בתוך מציאות היחסים הניאו-קולוניאלית. ההתמחות והחוויות שלי בקמפלה חשפו אותי גם לפן הזה, אך בעיקר לזירות שמאוד מאוד מאתגרות אותו. ארבעה וחצי החודשים שלי שם היו כל כך משמעותיים ופתחו בפניי עולמות ודלתות בתחומים שהכי מעניינים אותי אישית ומקצועית… להמשך קריאה לחצו כאן
תמר בן-משה– בוגרת סוציולוגיה ואנתרופולוגיה והתכנית הבין-אוניברסיטאית ללימודי אפריקה. טסה להתמחות בדרום אפריקה:
אני עובדת בארגון Masicorp שמטרתו להעצים את הטאונשיפ (יש שקוראים לזה שכונת מצוקה) הנקראת Masipumalele (מאסי בפי כולם). בשכונה רוב של תושבים שחורים. הבתים בנויים בצפיפות ועשויים מעץ ופח. בשל כך הם ידועים בחוסר עמידותם בפני שריפות (שהן דבר רווח כאן בעונת הקיץ היבשה), רעש והיגיינה. לMasicorp פרויקטים רבים בתוך השכונה המתרכזים בעיקר סביב נושא החינוך, במטרה לנסות להקנות לתושבים הצעירים אפשרויות יציאה ממאסי וגם ממעגל העוני. בחזית כל פרויקט עומדות המטרות- להעצים את הקהילה, לעשות את העבודה בשיתוף עם הקהילה ושהעבודה לא תשען על מתנדבים חיצוניים אלא במהרה תוכל להתבסס על האנשים המקומיים ותתנהל לבד.
אני עובדת בפרויקט חדש יחסית- Chasmay Road Campus שנמצא ממש בסמוך למאסי עצמה. הקמפוס שימש בעבר קולג' בוטני שנסגר לפני שנים רבות. לאורך השנים השתכנו בקמפוס ארגונים ועמותות שונות. הארגון שניהל את המקום כשל ברמה הניהולית ולכן Masicorp שהיה אחד השוכרים במקום, לקח את הניהול לידיו. כשMasicorp נכנס לתפקיד הוא קבע כי הקמפוס, כחלק מתורת הארגון, יהיה מקום שיעניק תמיכה והעצמה לתושבי מאסי. כך הקמפוס הוא מקום להכשרה של קהילת מאסי, באמצעות הארגונים השונים השוכרים את מקומם בקומפלקס, כך שהמקום הוא מעין קמפוס הכשרה או הקניית מיומנויות.
בשלב זה וכחלק מתפקידי אנחנו מנסים לארגן את הקמפוס בצורה מסודרת, מאורגנת והגיונית, כך שיוכל לתפקד ללא כשלים כלכליים, בצורה הוגנת ולאורך זמן. עבודה הכוללת ניהול הידע הקיים, תיעוד הידע בצורה חכמה, סידור השכירות והפן הכספי של הקמפוס הכנסת נהלים לעובדים במקום, וכן הלאה. העבודה שולית אך החשיבות ביצירת סדר ונהלים שידאגו לשמירה על ההתנהלות השוטפת של המקום בעתיד ולאורך זמן היא קריטית. במיוחד במצב בו הארגונים יכולים להתחלף וללא התנהלות הוגנת ומסודרת המקום יכול לקרוס. כמו גם החשיבות על שימור התנאים הקיימים. בייחוד בדרום אפריקה מדינה בירוקרטית שתהליכים בה לא תמיד הולכים באופן מהיר ובצורה הגיונית.
כל אנשי Masicorp הם אנשים לבביים ומקסימים שרוצים לגרום לדברים להתנהל בצורה טובה וישרה עם המון כוונות לב אמיתיות. הרבה מן העובדים הם מתנדבים- מקומיים וזרים כאחד. מן הרגע הראשון שהגעתי למשרד כולם קיבלו אותי בזרועות פתוחות ובחמימות, דאגו לרווחתי ולכך שלצד העבודה אזכה להנות מן המראות והנופים המקסימים שיש לדרום אפריקה להציע.
למרות הנסיון שלי לטייל כל סופש המשימה היא לא תמיד פשוטה. החל מכך שדרום אפריקה היא ענקית (ואם אצליח לטייל בדרומה זה כבר נתח נרחב). וכלה בכך התחבורה הציבורית פה לא מאוד בטוחה (בעיקר לא בחורה לבד) והעבודה שאני לא גרה במרכז אלא בפרברים ולכן אני קצת פחות חופשיה. אבל באמצעות חברים מהעבודה וכן מטיילים שאתם יצרתי קשר אני מטיילת לא מעט והגעתי להמון מקומות יפייפים. בנוסף, בסוף השהות אטייל קצת ולכן אני בטוחה שעוד אצליח לראות המון ולהפגש עם הרבה אנשים.
אני מתגוררת בבית של משפחה מקומית, אתם אני אוכלת בערבים כשיום בשבוע אני מכינה את ארוחת הערב. זאת התזדמנות ללמוד הרבה אחד על השני. עצם המחיה אצל משפחה מעניקה לי נקודת מבט נוספת על המקום ואופי החיים פה. כמו גם הזדמנות נוספת להכיר עוד אנשים, מקומות, דעות והשקפות.
אני לומדת המון על התנהלות שונה, ניהול וארגןן, סידור ידע והעברתו לגורמים שונים כמו גם כיצד יש להתנהל ולארגן פרויקט המרכיב גורמים רבים.
הנופים עוצרי נשימה. לצד ים וחופים לבנים קיימים הרים עוצמתיים ופריחה מיוחדת. האוכל מצוין. כנראה בשל המגוון האתני שהגיע לאזור והשפיע על האוכל כמו גם על התרבות, המראות, האנשים וההתנהלות. נדמה לי שזה גם תיאור מצוין של המקום- והאווירה- ההשפעה המולטי אתנית הזו ניכרת בכמעט כל דבר פה.
לחוויות נוספות ותמונות מההתנדבות לחצו כאן.
קסם אדיב– בוגרת פוליטיקה וממשל והתכנית הבין-אוניברסיטאית ללימודי אפריקה. טסה להתמחות בדרום אפריקה:
העבודה והחוויה עולות מעל כל הציפיות, אני לומדת המון, אני פוגשת אנשים מרתקים שיש לי חיבורים מיוחדים איתם, ואולי הכי חשוב, אני מאמינה בכל כולי בפרויקט שאני חלק ממנו ובדרך פעולה של הארגון הזה. מעבר לפרויקט עצמו (שפירוט שלו בהמשך) אני מרגישה שאני נכנסת לעומק של המקום הזה ולומדת להכיר אותו על התרבות וההיסטוריה והפוליטיקה בצורה הכי יסודית שאפשר. בגלל שכל מי שיוצא לי להכיר פה הם פעילים פוליטיים וחברתיים רציניים עם מודעות והבנה עמוקה של ההיסטוריה והפוליטיקה בדרום אפריקה, אני נחשפת דרכם כל הזמן להמון המון מידע. כמו כן, בגלל שג'נט מכניסה אותי לתוך העולם שלה לחלוטין, והיא ממעמד מאוד שונה מזה של תושבי הטאונשיפס (בלשון המעטה), אני נחשפת דרכה ודרך המעגלים החברתיים שלה (היא לוקחת אותי איתה לכל מקום, כמעט כל יום אנחנו באיזשהו ארוע או מפגש חברתי או בכנס פוליטי כלשהו) לחיים של המעמד הזה. במקביל מי שאני עובדת איתו ביום יום זה התושבים של הטאונישיפס, שגם הם מכניסים אותי לתוך חייהם בנדיבות עצומה, ודרך שני העולמות האלו אני נחשפת לניגודים הענקיים שיש במדינה הזאת (שהיא מקום שני בעולם בפערים בין עניים לעשירים!!). חוץ מזה גם יצא לי לעשות סופ"ש אצל המשפחה של Vuvu(וווווו), מנהלת המשרד של אמאנדלה, בטאושניפ מחוץ לפורט אליזבט, אז נחשפתי גם קצת לחיים שם, וגם החברה הכי טובה שלי כאן מרקה היא שחורה ממעמד בינוני שעובדת באוניברסיטה, אז היא גם חושפת אותי קצת לחיים של השכבה הזאת. חוץ מזה יהיה לי יותר מחודש לטייל במקומות נוספים (יש לי חופש מההתמחות מה15/12 עד ה8/1, ואני גם אטייל קצת בסוף השהות עם ההורים שלי שבאים לבקר), אז אכיר גם עוד צדדים של המדינה.
ההפתעה הפחות נעימה (שגם היא הפכה מבחינתי להתמודדות שאני לומדת ממנה המון) זו האווירה של הפשע בטאונשיפס וגם של היחס אליי ברחוב בתור אישה ובתור לבנה. האוירה היא לא נעימה, והיא הופכת לפחות ופחות נעימה ככל שאני חווה יותר חוויות רחוב ושומעת יותר סיפורים קשים (כבר צברתי לא מעט חוויות כאלו במעט שאני כאן). אז אני לא יוצאת מהבית בשעות החושך כמובן ובכלל אני משתדלת להיות כמה שפחות לבד בטאונשיפ.
אז בגדול AIDC זה הארגון שהזמין אותי להתמחות, זה ארגון ענק עם מלא משאבים שגם מוציא כתב עת סוציאליסטי מרשים ביותר פעם בחודש. הוא ממוקם בקייפטאון, אז אני בעצם עובדת בארגון הנקרא Amandla! שהוא אחת מהמון השלוחות של AIDC הפזורות ברחבי דרום אפריקה. הקשר שלי עם AIDC הוא מאוד עקיף, אבל הם לגמרי רואים אותי כמתמחה ישירה שלהם ובסוף השבוע הקרוב הם מזמינים אותי לסמינר מנהיגות שהם מקיימים בקייפטאון וגם לחגיגות העשור שלהם שיתקיימו שם כמה ימים לאחר מכן (טיסה ושהות לשבוע בקייפטאון לגמרי על חשבונם). שזה מאוד מרגש, גם להתאוורר קצת מפורט אליזבט וגם כי אני נוסעת לשם יחד עם חברים טובים שלי מהפרויקט (וגם אפגוש שם את תמרי!!). לאמאנדלה יש כל מני פרויקטים בטאונשיפס הסובבים את פורט אליזבט – יש להם חמש "קבוצות לימוד" לחינוך פוליטי והיסטורי ולפיתוח מנהיגות בקהילה; הם תומכים בהתארגנויות עובדים בטאונשיפס; יש להם משרד בטאונשיפ Zwide שם הם מפעילים ספריה פוליטית קטנה; והם התחילו בתחילת השנה בפרויקט חדש שנקרא "Transition Township", שלו אני מקדישה את רוב הזמן שלי כאן.
הפרויקט הוא יוזמה של ג'נט צ'רי, המארחת שלי, שהיא פרופסורית במחלקה ללימודי פיתוח בNMMU (Nelson Mandela Metropolitan University ושל אחד הסטודנטים שלה – נקוסינטי (נקו) ג'יקקה שהוא תושב של הטאושניפ KwaZakhele (קוזקלה), ומנהיג קהילתי חשוב מאוד שם. ג'נט ונקו שניהם פעילים באמאנדלה והם הקימו את הפרויקט הזה כפרויקט משותף של האוניברסיטה ושל הארגון. המטרה של הפרויקט היא להפוך את קוזקלה לself sustainable בעיקר מבחינה כלכלית אבל גם מבחינה חברתית ותרבותית. הרעיון הוא שקוזקלה תהיה דוגמא מוצלחת לטאונשיפ שמצליחה לקיים את עצמה, ואז אפשר יהיה להעתיק את המודל הזה לטאונשיפס אחרות. מהבחינה הזו יש לפרויקט ממש שאיפות מהפכניות – לשנות את החיים של תושבי כל הטאונשיפס בדרום אפריקה. הפרויקט נמצא כרגע בשלב המחקר והגיבוש של דו"חות ייתכנות מפורטים. הצוות מורכב מ15 איש המחולקים לשלושה צוותים – צוות שמתעסק בהקמה של קואפרטיבים של מזון; צוות שמתעסק בהקמה של רשת תרבות ומרכז תרבות; וצוות שמתעסק בהקמת קואפרטיבים של אנרגיה מתחדשת ומיחזור. הצוות הוא מאוד מגוון והוא מורכב מסטודנטים ומאנשים שבחיים לא נגעו במחשב; מצעירים ומבוגרים; מנשים וגברים; ומאנשים ממעמדות שונים אבל כל ה15 הם תושבים של קוזקלה!!
התפקיד שלי הוא לעזור בתיעוד ובכתיבה של הדו"חות. אז אני יוצאת עם כל הצוותים לשטח ועוזרת להם לאסוף מידע מתושבים, וגם עוזרת להם בגיבוש של הדו"חות על סמך המידע שאנחנו אוספים. אתמול למשל הייתה פרזנטציה של צוות אנרגיה מתחדשת בפני קבוצה של מומחים בתחום, אז עבדנו בשבוע האחרון מאוד קשה יחד כדי להכין פרזנטציה וכדי להכין את הצוות להציג אותה. אני מרגישה שאני לומדת מהם הרבה יותר ממש שאני תורמת. הם גם מבינים בצרכים של המקום הרבה יותר ממני כמובן, והם גם כבר שנה חוקרים את הנושא ומתעסקים בו. ואני באמת לומדת מהם המון המון כל הזמן.. אבל בכל זאת אני תורמת מהידע שלי על איך חוקרים ומארגנים מידע בצורה מסודרת, איך כותבים דו"חות, איך משמשים בתוכנות מחשב, ואיך מציגים בצורה נכונה ומשכנעת, שכל אלו דברים שיש לי הרבה ניסיון בהם..
אז בזה אני משקיעה את רוב הזמן שלי, אבל מצאתי את עצמי מעורבת בכל מני דברים אחרים שעניינו אותי: אני עוזרת לארגן סמינרים לקבוצות לימוד של אמאנדלה; אני עוזרת לסדר ולקטלג את הספרייה במשרד של אמאנדלה; אני מלמדת את וווווו להשתמש במחשב; אני עושה לפעמים הרצאות בכל מני סימנרים שמזמינים אותי אליהם (כל המזמינים הם אנשים שמעורבים באמאנדלה ורוצים לנצל את ההזמדנות שאני פה כדי ללמוד ממני יותר על ישראל), כל פעם אני מדברת על נושא אחר שקרוב ללבי – כבר דיברתי בפני קבוצות הלימוד של אמאנדלה על סוגיית האדמות בהקשר של הבדואים בנגב בסמינר שאני עזרתי לארגן; היום דיברתי בפני איגוד העמותות של פורט אליזבט על התארגנויות קהילתיות בישראל; מחרתיים אני מדברת בפני איגוד עובדי החקלאות על עבודה וארגוני עובדים בישראל. יש לי גם טיפטיפה זמן לעשות דברים שלא קשורים לפעילות (הייתי בספארי וראיתי פילייים, הייתי במשחק כדור רגל, בתצוגת אמנות ועוד..).
לחוויות ותמונות נוספות לחצו כאן.
יובל בארי– סטודנטית ללימודי אפריקה ופסיכולוגיה, טסה בסיום שנת הלימודים הראשונה להתמחות בחוף השנהב:
אני מתמחה כרגע בחוף השנהב, בארגון בינלאומי בשם: ICTJ – International Center for Transitional Justice. זה הוא ארגון עולמי שפועל במדינות בהן היו רצח עם, מלחמת אזרחים או משבר זכויות אדם, במטרה לקדם תהליכים משפטיים וחברתיים לשיקום המדינה – מתן פיצויים לקורבנות, העמדה לדין בבתי משפט לאומיים ובינלאומיים בגין הפרות זכויות אדם ופשעים נגד המדינה והאנושות, ביצוע חקירות הוגנות, התמודדות עם פשעי מין והתעללות וכדומה.
חוף השנהב חוותה בתחילת שנות האלפיים מספר שנים של חוסר יציבות, אשר התדרדר לכדי מלחמת אזרחים על רקע פוליטי בשנים 2010-2011. מספר הקורבנות המוערך של המשבר הוא 800,000 אנשים, מתוכם כ-3,000 הרוגים, והשאר נפגעי עבירות מין, התעללות, קטיעות איברים ועבירות רכוש. בימים אלו הנשיא לשעבר של המדינה עומד לדין בבית המשפט הבינלאומי בהאג, בגין פשעים כנגד האנושות.
לכן, עיקר פועלנו הוא מול ממשלת חוף השנהב, ובשיתוף עם האו"ם, בניסיון לגרום לממשלה לדאוג לזכויות אדם במדינה, לשיקום הקורבנות ולעשיית צדק אמיתי, כך שהמשבר לא יישנה. משימה זו אינה פשוטה בהתחשב בעובדה שהממשלה הנוכחית מהווה צד בקונפליקט שהיה, ולכן לא מעוניינת להעמיד לדין פושעים לכאורה שחברים בה או שתמכו בה בזמן המלחמה, אלא רק את תומכי האופוזיציה וחבריה. למרות המשבר שעברה המדינה, היא משתקמת כלכלית בשנים האחרונות במהירות מדהימה.
בניגוד למקומות אחרים באפריקה בהם טיילתי, פה באביג'אן יש הכל – החל ממרכזי קניות, ועד לחדרי כושר ואטרקציות שעשועים. מעבר לזה, האנשים פה חמים, האוכל טוב והתחושה באביג'אן היא של פריז האפריקנית. כמעט ואין פה אנשים שמדברים אנגלית, כיאה לקולוניאליזם הצרפתי, ובכל פינה ניתן למצוא פטיסרי או בולנז'רי. קוראסונים ובאגטים נמכרים ברחובות בהמוניהם. כשרוצים להרגיש קצת בארץ נכנסים לאיזו מסעדה לבנונית לחומוס טוב או שווארמה. באביג'אן יש קהילה לבנונית ענפה, של כרבע מיליון אנשים, שמנהלים את רוב העסקים הקטנים. האוכל האפריקני המקומי מיוחד פה גם כן – מאכל שנקרא אצ'קה הוא קוסקוס שעשוי מבטטת יאם שנפוצה באפריקה, ואלוקו הוא ערימה של קוביות בננה מטוגנות מתוקות. בסופי השבוע אני מוצאת זמן לטייל ולראות את המדינה, בין אם זה ליערות של עצי גומי, לחופים המדהימים של חוף השנהב, למטעי קקאו או פשוט ללגונה של אביג'אן. אחרי השבועיים הראשונים של ההתמחות, אני בקלות יכולה להכריז על המדינה הזו כאחת האהובות עליי באפריקה.
תמונות שצילמה יובל:
